ובו יתבאר הפרדוקס של השכל ושל השיגעון. ויתבאר, למה מי שרוצה לשמור על שפיות, למה עליו להיות גם משוגע? ולמה כדי להישאר שפוי בעולם הזה, למה חובה גם לאבד את השפיות, כדי לשמור עליה? ויתבאר כיצד השכל והשיגעון משלימים זה את זה? ועוד.

ומי שיתבונן על העולם הזה, יראה, כי הוא לא ממש שפוי. ולא חסר דברים לא שפויים בעולם הזה. אבל נזכיר כאן את אחד הדברים הכי לא שפויים בעולם הזה, והוא, המרדף הנצחי של האדם אחרי האושר שחומק ממנו כל הזמן.

כי האדם מטבעו רוצה להרגיש טוב, וכמה שיותר טוב, טוב יותר. והאדם מטבעו, לא רוצה להרגיש רע. והאדם מבחירה חופשית שלו, לא יבחר להרגיש רע, אפילו לא קצת. כי האדם רוצה להגיע למצב שבו רק טוב לו בשלמות, עד כמה שאפשר.

ומי שיתבונן יראה, כי האדם כל חייו מתאמץ לצמצם ולהפחית את כמות הרע שיש בחיים שלו, ומתאמץ להגדיל את כמות הטוב שיש לו בחיים. ואת זה האדם עושה, מתוך שאיפה להגיע למצב, שבו יהיה לו רק טוב, בלי שום רע כלשהו.

ומי שיתבונן יראה, כי בסופו של דבר, לא משנה כמה האדם מתאמץ להפחית את כמות הרע שיש לו בחיים, ולא משנה כמה האדם מתאמץ להגדיל את כמות הטוב שיש לו בחיים, בסופו של דבר, תמיד האדם ירגיש גם רע ברמה כלשהי. ולא רק שתמיד האדם ירגיש גם רע ברמה כלשהי, אלא שלפעמים, גם כמות הרע של האדם בחיים, נשארת זהה לחלוטין, ואפילו גדלה, גם אחרי שהאדם מתאמץ כ"כ הרבה להקטין את הרע, ולהיפטר ממנו לגמרי.

והסיבה לכך היא, שבכל דבר שיש בעולם, יש בו יתרון כלשהו וחיסרון כלשהו, מנקודת מבט כלשהי. ואין שום דבר בעולם שיש בו רק יתרונות או רק חסרונות. ומי שמחליט האם ועד כמה האדם ירגיש טוב או רע ברגע כלשהו, זה הרצון של האדם, שהוא עצמו תלוי בנקודת המבט של האדם, שהיא עצמה תלויה ב... (ביארתי במקום אחר).

וכאשר האדם מתבונן על המציאות שלו, אז ככל שהוא יותר רוצה אותה, כך טוב לו יותר, וככל שהוא פחות רוצה אותה, כך רע לו יותר. והטוב והרע, תלויים במידת הריחוק וההתאמה, שבין הרצון של האדם, לבין המציאות שלו.

וכאשר יש לאדם חוסר שביעות רצון ממציאות כלשהי, מיד בראש שלו קופצת לו למחשבה איזו מציאות חלופית, שהוא חושב, שאם הוא ישיג אותה, אז יהיה לו יותר טוב מאשר עכשיו. והאדם מתאמץ להשיג את אותה מציאות, שהוא חושב שהוא יהיה שבע רצון ממנה וירצה אותה.

ותמיד אחרי שהאדם משיג את מה שהוא רוצה, תמיד ולעולמי עולמים ולנצח נצחים, תמיד הוא מגלה, שהמציאות שהוא חשב שהוא יהיה שבע רצון ממנה, היא לא בדיוק כמו מה שהוא תכנן מההתחלה. ותמיד האדם ימצא חסרונות כלשהם, בכל מציאות שתהיה לו.

כי אם האדם לא ימצא שום חסרונות בעולם, אז הוא לא יפעל כדי לשנות את העולם, ואז העולם לא יתפתח וכולי. ובכל מקרה, טבע האדם הוא, שהוא כל הזמן משנה את נקודת המבט שלו, וכל הזמן הרצונות של האדם משתנים, במקביל לזה שגם המציאות משתנה כל הזמן. ולכן גם מצב הרוח של האדם משתנה כל הזמן.

ובכל מקרה, האדם לעולם לא יוכל להרגיש רק טוב. כי שום דבר אינו מושלם, אלא בכל דבר יש חיסרון כלשהו. ובנוסף, מי שיחליט כמה טוב או רע האדם ירגיש, זה אך ורק לפי מה שהוא ירצה או לא ירצה באותו הרגע. כי האדם יכול להשיג המון דברים, ואז פתאום הוא לא ירצה אותם, או שפתאום הוא ירצה דברים אחרים וכיו"ב. ולפעמים האדם משיג את מה שהוא רוצה, אבל פתאום יורד לו החשק ממנו, ונמאס לו ממנו, למרות שהוא מאוד רצה אותו, קודם לכן. ולפעמים פתאום האדם סובל מאיזה עניין אחר וכולי.

ונמצא אם כן, כי האדם מטבעו לא רוצה להרגיש רע, ולא מוכן מלכתחילה להרגיש גם רע. ז"א האדם מטבעו, לא בוחר בבחירה חופשית להרגיש רע. ומאחר שתמיד יהיה גם רע, הרי שהאדם לעולם לא יהיה שבע רצון מהמציאות.

והאדם לא מוכן לקבל בלב שלם אלא רק בלב חלקי, את זה שהוא תמיד לא יהיה שבע רצון מהמציאות, משום שזה בעצם אומר, שהאדם מוכן מלכתחילה להרגיש רע. והאדם מלכתחילה, לא בוחר ברע, אלא בוחר רק בטוב. (והאדם טרם קיומו, בוחר מלכתחילה להרגיש רע, בדיוק כמו שהוא בוחר להרגיש טוב. וכפי שביארתי את זה לעומק במקומות אחרים).

ונמצא אם כן, כי המרדף אחרי האושר של האדם, לעולם לא מסתיים. ולמרות שהמרדף אחרי האושר לעולם לא מסתיים, אעפ"כ האדם ממשיך לרדוף אחרי האושר, וממשיך להשלות את עצמו, שאולי הוא ישיג את האושר המיוחל. ובכל פעם האדם מתאכזב מחדש וכולי.

או במילים אחרות, לא משנה כמה תתאמץ להשיג את כל מה שאתה רוצה, לעולם לא תשיג את כל מה שאתה רוצה, אלא תמיד תישאר גם לא מרוצה ברמה כלשהי. כי בהחלט האדם כן מרוצה מדברים כאלו ואחרים בחיים שלו. אבל האדם היה רוצה גם לחוות מצב של רק טוב. וזה כמובן לא אפשרי שיהיה רק טוב, כי בכל דבר יש חסרונות כנ"ל. ולכן, האדם אף פעם לא יכול להיות מרוצה, מכך שהוא יהיה רק מרוצה. כי תמיד האדם גם לא מרוצה כנ"ל.

ומה שביארתי כאן, זה ברמה הכללית. וגם ברמה הפרטית, ניתן להתבונן לדוגמא על הערך של קדושת החיים, ושל המאמץ של האדם לשרוד בחיים כאן בעולם הזה. כי האדם כל חייו עושה פעולות, כדי לשרוד כאן בעולם הזה. והאדם עובד קשה ומתאמץ קשה, כדי לשמור על הבריאות שלו, ולגרום לכך שהוא יחיה כמה שיותר. אבל, לא משנה כמה האדם מתאמץ לחיות, בסופו של דבר, הוא ימות.

וזה כמובן עניין מתסכל ביותר. שהאדם כל חייו כמעט, מקדיש אותם כדי לגרום לעצמו להרגיש טוב, ותמיד הוא ירגיש גם רע. ולא רק זה, אלא שלפעמים אחרי כל המאמץ, הוא מרגיש יותר רע מאשר טוב. וברמה הפרטית, האדם מקדיש את כל חייו, כדי לחיות וכדי להאריך את החיים שלו כמה שיותר. ולא משנה כמה האדם ישתדל להאריך את החיים שלו, בסופו של דבר הוא ימות. דהיינו, המאבק נידון לכישלון מראש.

כי ברמת המודעות של האדם, הוא לא רוצה למות, לפחות לא באופן פורמאלי. וברמה המודעת של האדם, הוא עושה דברים, כדי לשרוד כמה שיותר (אא"כ זה בא על חשבון האושר שלו, שהוא חשוב יותר). וזה בעצם אומר, שיש מאבק בין הרצון של האדם לחיות לנצח, לבין המציאות שלא מאפשרת לאדם לחיות לנצח. וברמה הכללית, יש מאבק בין הרצון של האדם להרגיש טוב נצחי, לבין המציאות שלא מאפשרת לאדם להרגיש טוב נצחי, אלא תמיד הטוב יהיה גם עם רע כלשהו.

ובפרט כאשר האדם חווה שהוא מתאמץ כדי להשיג איזו מטרה, שהוא יודע מראש, שגם היא לא תספק אותו. ואעפ"כ הוא לא מרוצה מהמציאות עכשיו, והוא מתאמץ כדי לשנות את המציאות, כאשר הוא יודע מראש, שבכל מקרה הוא תמיד לא יהיה מרוצה בדרך כזו או אחרת. שזה כמובן מתסכל מאוד ומכעיס מאוד.

וכיו"ב ניתן למצוא עוד כל מיני דברים שיש בעולם שלנו, שמי שיתבונן בהם, הוא יכול לאבד את השפיות שלו, מרוב תסכול כעס ועצבים על המציאות שלנו. כי זה מתסכל ביותר, כאשר האדם מבין, שאת הרצון שלו להרגיש רק טוב תמיד, את זה הוא לעולם לא יקבל. וזה מתסכל ברמות נוראיות. וככל שהאדם מבין טוב יותר את גודל הקונפליקט, שבין הרצוי לבין המצוי, כך רע לו יותר. והדבר הזה, מתסכל ביותר כנ"ל, ויכול לגרום לאדם להשתגע מרוב לחץ נפשי ומרוב מתח נפשי וכולי.

והשאלה היא, מה עושים כדי לשמור על שפיות, וכדי לא להשתגע מכך שאף פעם האדם לא ישיג את מה שהוא רוצה?

והתשובה לכך היא, שמי שרוצה להישאר שפוי, עליו להיות גם לא שפוי. וכדי לשמור על שפיות, לשם כך צריך גם לאבד את השפיות ולהיות גם משוגע. ומה הכוונה?

הכוונה היא, שיש שתי נקודות מבט שונות על העולם. ונקודת מבט אחת, נחשבת לנקודת מבט חכמה והגיונית, ונקודת מבט אחרת, נחשבת לנקודת מבט לא שפויה ולא הגיונית. ונקודת מבט הגיונית, פירושה, כל נקודת מבט בעולם, שמשתמשת בשכל של האדם בצורה הרגילה. ונקודת מבט לא שפויה, פירושה, נקודת מבט, שמשתמשת בשכל של האדם, בצורה לא רגילה.

ולהשתמש בשכל בצורה רגילה, פירושו שהאדם מבדיל בין הדברים השונים שיש בעולם. כי האדם מבדיל בין כל הדברים שיש בעולם. וכל דבר שיש בעולם, האדם מוצא הבדלים, בינו לבין כל שאר הדברים. וכל דבר שיש בעולם, האדם מסוגל למצוא איזה הבדל, בין אותו הדבר, לבין כל שאר הדברים. וזאת הסתכלות שפויה ורגילה על העולם.

וההסתכלות השפויה הזאת על העולם, היא זו שגורמת לכך שהאדם ישתגע מרוב לחץ ויאבד את השפיות שלו. ולמה? כי הסיבה שתמיד האדם מרגיש שחסר לו משהו, זה רק משום שהוא מבדיל בין דבר להיפוכו. כי רק מי שמוצא הבדלים בין דברים שונים, רק הוא מוצא יתרונות וחסרונות יחסיים בכל דבר ודבר. וברגע שהאדם מבדיל בין דברים שונים, ולא מתייחס אליהם בצורה זהה ושווה, אז האדם נכנס לחוויה, שבה הוא תמיד ירצה יותר טוב, ותמיד הוא לא ירגיש רק טוב, אלא תמיד הוא ירגיש גם רע ברמה כלשהי.

והרעיון הוא, שהאדם תמיד חווה חיסרון כלשהו בחיים שלו, רק בגלל שהוא שפוי ורק בגלל שהוא חושב בצורה הגיונית, ומבדיל בין דבר לבין היפוכו. ולהבדיל בין דבר לבין היפוכו, פירושו לדוגמא, שהאדם מבדיל בין טוב לבין רע, ובין להיות בריא לבין מצב של להיות חולה, ובין להיות עשיר, לבין להיות עני, ובין להיות חי למצב של להיות מת וכיו"ב. שהאדם מבדיל בין המון דברים בחיים שלו. והאדם מבדיל בין העבר לבין ההווה לבין העתיד. והאדם מבדיל בין דברים כאלו ואחרים.

וההבדלה הזאת של האדם, היא גורמת לכך שהאדם תמיד לא יהיה שבע רצון מהמציאות בשלמות. כי בכל מקום שיש הבדל בין דברים, אז שום דבר לעולם לא יכול...