והפעם נדבר על עניין הבעיות והקשיים והספקות שאיתם מתמודד האדם בחיים. ומי שיתבונן בעניין יראה, כי בכל פעם שהאדם פותר בעיה אחת, מיד אחרי זמן כלשהו ולפעמים אפילו מיידית, נוצרת בעיה חדשה. ולא משנה מה הפתרון שאותו מצא האדם לבעיה שלו, בוודאות מוחלטת שבכל פעם שהאדם יפתור בעיה אחת כלשהי, תמיד תצוץ בחיים שלו בעיה חדשה.

וכך הוא גם לגבי הספקות שיש לאדם בחיים. שבכל פעם שהאדם מוצא תשובה לשאלה כלשהי, מיד אחרי זמן כלשהו נוצרת שאלה חדשה. ובכל פעם שהאדם מוצא תשובה לשאלה החדשה, מיד הוא מקבל שכל חדש, ונוצרת גם שאלה חדשה בשכל החדש.

ואם נתבונן עוד נראה, כי גם המרדף אחרי האושר, גם בו יש דפוס דומה. כי גם לגבי האושר ניתן לראות, שבכל פעם שהאדם משיג את מה שהוא רוצה וזוכה לאיזה רגע קטן של טעימה מהאושר המיוחל, מיד כבר באותו הרגע רמת האושר מתחילה לדעוך, וכבר האדם מתחיל לחשוב על המטרה הבאה שיש לו בחיים וחוזר להיות לא מאושר.

כך שהאדם לעולם לא מאושר. כי תמיד כאשר הוא משיג את המטרה שלו, מיד הוא רואה שהיא לא הפכה אותו למאושר, ומיד הוא מחפש מטרה חדשה. וכפי שכבר ביארתי, העניין הזה נובע מכך שיש לאדם רצון עצמי שהוא לא מרגיש שובע לעולם, ובכל פעם הוא רוצה דבר שונה ממה שיש. ולא משנה מה יש ומה יהיה לאדם, תמיד הוא ירצה משהו אחר.

כך שגם בחיפוש אחר האושר ניתן לראות את התופעה שבה בכל פעם שהאדם מרגיש סוג של מילוי רגשי, מיד נוצרת תחושת חסר חדשה וכך הלאה. וכך האדם מתעסק כל חייו בלפתור בעיות שונות ובלנסות למצוא תשובות לשאלות ולספקות שלו. וכך האדם מתעסק כל חייו בלנסות להשיג איזה אושר כלשהו, שאין לו שמץ של מושג מהו ואיך להשיג אותו.

כי מה שהאדם באמת רוצה, זה להגיע לנקודה שבה הוא יפסיק לחפש. והאדם מחפש את הפסקת החיפושים. כי כאשר מישהו הולך לאיבוד ומחפשים אחריו, הרי שבעצם מחפשים ומנסים להגיע למצב שבו יפסיקו את החיפושים כאשר האבדה תימצא. דהיינו, האדם מחפש את הפסקת החיפוש העצמי שלו, על ידי זה שהוא ימצא את עצמו.

וכאשר האדם מחפש את האושר, מה שבאמת האדם מחפש, זה להשיג את אותו הדבר היחיד, שכאשר האדם ישיג אותו, על ידי זה האדם יפסיק לחפש את האושר. כי האדם מחפש את האושר, כדי להפסיק לחפש את האושר. וכל זמן שהאדם מחפש את האושר, הרי שהוא לא מאושר. וכל זמן שהאדם עדיין בתוך נפשו מרגיש שהוא מחפש אושר כלשהו, הרי שהוא עדיין לא מאושר.

כי המאושר, הוא זה שהפסיק לחפש את האושר. מאחר שהוא טוב לו תמיד בכל רגע ורגע מהמציאות כפי מה שהיא באותו הרגע. והאדם מחפש להשיג את הדבר שיגרום גם לו להפסיק לחפש את האושר.

והדבר הזה הוא הדעת. כי יש בעולם אמת. והאמת היא תפישת המציאות כפי מה שהיא. דהיינו, כאשר האדם מצליח להבין את המציאות כפי מה שהיא, על ידי זה הוא מקבל דעת, דהיינו, שהוא יודע את האמת של המציאות, ועל ידי הידיעה הזאת עצמה, על ידי זה האדם הופך להיות מאושר בשלמות.

כי כפי שכבר ביארתי, האושר של האדם תלוי אך ורק בדבר אחד ויחיד, והוא ידיעת האמת של המציאות. ולא משנה מה יעשה האדם ומה ישיג האדם ולא משנה כיצד תהיה המציאות, יש רק דבר אחד ויחיד שבו תלוי האושר של האדם, והוא ידיעת והבנת המציאות.

והבנת המציאות פירושו כאשר האדם מבין בשלמות מבחינה שכלית ומבחינה רגשית, את כל מה שקורה איתו. ובתוך זה נכלל, שהאדם יבין מי הוא ומהו ה"אני" שלו. ובכלל זה נכלל, שהאדם יבין אחת ולתמיד את פשר הרצונות / מחשבות / רגשות שלו.

כי מי שיתבונן בעניין יראה, שיש כאן המון דברים שצריך להבין אותם. כגון לדוגמה שעל האדם לנסות להבין את מהות ה"אני" שלו. ועל האדם להתבונן על ה"אני" שלו ועל הקיום העצמי שלו. ועל האדם לנסות להבין, מהו אותו "אני" שאותו האדם חווה כ"אני". ועל האדם לנסות לשאול את עצמו, האם אני שולט ב"אני" שלי? האם אני יכול להבטיח את קיומו של ה"אני" העצמי שלי?

האם אני בחרתי שה"אני" שלי יהיה קיים? מהיכן הגיע ה"אני" הזה? מהיכן הוא נוצר? מהי מהותו האמיתית? האם יש הבדל אמיתי בין ה"אני" שלי לבין כל שאר הדברים שהם אינם "אני"? האם מנקודת מבט חיצונית לי, האם משם גם יש הבדל בין ה"אני" שלי לבין כל שאר הדברים? ואם מנקודת מבט חיצונית אין הבדל בין מה שהוא "אני" לבין מה שהוא "לא אני", אז כיצד זה שאני כן חווה הבדל בין ה"אני" ובין ה"לא אני"?

ועל האדם לנסות להבין, האם קיומו של ה"אני" הזה תלוי בקיומם של דברים אחרים? ואם כן, אז במה בדיוק תלוי קיומו של ה"אני" העצמי שלי? והאם יכולה להיות אפשרות שה"אני" שלי יפסיק להיות קיים? וכיו"ב שאלות נוספות שעוזרות לאדם להבין מיהו ומהו.

כי כאשר האדם אומר "אני" רוצה להיות מאושר, הרי שכל זמן שהוא לא מבין מהו ה"אני" הזה שרוצה להיות מאושר, אז כיצד בדיוק הוא מצפה למצוא את האושר? ומי שרוצה להיות מאושר, בתור התחלה עליו לנסות להבין את מהותה של אותה הישות העצמית שלו שמחפשת את האושר.

כי בלי להבין את מהותה של הישות שמחפשת את האושר, בלי זה אי אפשר להבין מה באמת היא רוצה, וממילא גם אי אפשר למצוא לה את מה שהיא רוצה. ולכן האדם לעולם לא מצליח להיות מאושר, משום שהוא לא מבין מה באמת יעשה אותו מאושר. כי מאחר שהאדם לא יודע ולא מבין מיהו, ממילא הוא לא מבין מה הוא רוצה, ולא יודע מה עליו לחפש, ולכן החיפושים ממשיכים וגם ימשיכו הלאה, כל זמן שהאדם לא מבין מיהו ומה הוא רוצה.

כי על האדם להתבונן היטב גם על הרצונות שלו. ועל האדם לשאול את עצמו את השאלה הפשוטה ביותר, למה אני רוצה את מה שאני רוצה? האם נולדתי עם הרצונות האלו? מהיכן הם מגיעים? האם נולדתי עם רצון עצמי? האם בחרתי להיות בעל רצון עצמי? האם יש לי אפשרות להפסיק את הרצון העצמי של עצמי? האם אני באמת שולט ברצון העצמי שלי?

ועל האדם לשאול את עצמו, אם אני באמת שולט ברצון העצמי שלי, אז מדוע אני לא מאושר? כי אם האדם מכיר את כל שיטות החשיבה החיובית וכיו"ב, ואם האדם באמת שולט ברצון העצמי של עצמו, אז האדם יכול בצורה מאוד פשוטה לשלוט ברצון העצמי של עצמו, ולהחליט שמעכשיו הוא רוצה להיות שמח בחלקו תמיד, ועל ידי זה להיות מאושר תמיד.

אבל בפועל האדם לא באמת מצליח לשלוט ברצונות של עצמו. והרצון של האדם כל הזמן משתנה. ואין הכוונה לומר כי בהכרח האדם לא שולט ברצון העצמי של עצמו, אלא הכוונה לומר שעל האדם לגלות ולנסות להבין את פשר הרצון העצמי של עצמו.

וכאשר האדם מחפש את האושר, הרי שמה שהאדם באמת מחפש, זה להשביע ולמלא את הרצון העצמי של עצמו. כי האדם מנסה כל הזמן להגיע למצב שבו הוא יחווה מילוי רצון. וכל רגעי האושר שיש לאדם בחיים, הם כולם תוצאה של מילוי הרצון של האדם. כי כאשר הרצון של האדם מתמלא, על ידי זה האדם מרגיש אושר. וככל שהרצון מתמלא יותר, כך האדם מרגיש יותר אושר.

וכל הרע שבעולם, שורשו בתחושת החיסרון שיש לאדם, שנוצרת על ידי הרצון העצמי של האדם. ויש לכל אדם המון רצונות שונים. וכאשר כמה רצונות מתמלאים בבת אחת, אז האושר גדול יותר. כי יש מקרים בחיים שבהם האדם חווה אושר גדול יותר. וזה משום שבאותו הרגע באופן רגעי התמלאו אצל האדם המון רצונות שונים, ולכן האושר גדול. וכך גם להפך לגבי הסבל. כי כאשר המון רצונות נוצרים בבת אחת, אז האדם מרגיש המון רע בבת אחת.

וכל זמן שהאדם לא מבין את הרצון העצמי שלו, כיצד בדיוק הוא חושב שהוא יצליח למלא אותו? כי בלי להבין מהו הרצון העצמי, בלי זה אי אפשר למלא את הרצון העצמי. כי בלי להבין את השאלה ואת הבעיה באמת, בלי זה אי אפשר למצוא תשובה אמיתית לבעיה.

כי השאלה היא כלי הקיבול של התשובה. ובלי שאלה מדויקת, אי אפשר לקבל תשובה מדויקת. ז"א השאלה המדויקת שיש לאדם, היא חצי מהתשובה שאותה האדם יקבל. כי כאשר האדם חווה את השאלה, על ידי זה הוא יוצר כלי לקבל תשובה. וככל שהשאלה עמוקה יותר, כך האדם מכיל בתוכו את התשובה בצורה עמוקה יותר.

וכאשר האדם רוצה להיות מאושר, בשלב הראשון עליו לנסות להבין את ה"אני" שלו ואת הרצונות / מחשבות / רגשות שלו. כי על האדם להתבונן היטב, מהיכן מגיעות המחשבות שלי? האם אני בוחר בכל רגע על מה לחשוב? ומה הסיבה שבגללה בכל רגע אני חושב את מה שאני חושב? מה יוצר את המחשבות שלי? מהיכן הן מגיעות?

ומה יוצר את הרגשות שלי? האם אני בוחר מה להרגיש? האם אני באמת שולט במה שאני מרגיש? ואם כן, אז מדוע אני לא תמיד שמח? והאם אני יכול לבחור להיות תמיד שמח? ועל האדם לגלות את השורש של המחשבות שלו. ועל האדם לגלות מהיכן מגיעים המחשבות והרגשות והרצונות. ובלי זה, האדם לא יכול למצוא את האושר שלו, ולו רק משום שהוא לא מבין מה הוא מחפש, ואין לו כלי קיבול להכיל את התשובה ואת האושר.

והדבר הטוב בתהליך הוא, שכאשר האדם מבין את עצמו בשלמות, זה עצמו הפתרון לכל הבעיות של האדם. והבשורה הטובה היא: שאחרי שהאדם מצליח פעם אחת להבין את ה"אני" שלו ואת הרצון העצמי שלו וכולי כנ"ל, על ידי זה בעצמו האדם הפך להיות מאושר באמת. ולא צריך לעשות שום דבר, ולא יעזור לאדם לעשות שום דבר כדי להיות מאושר, מלבד להבין את עצמו באמת.

כי האושר נוצר על ידי הידיעה. על ידי ההבנה של האדם את עצמו ואת המציאות. ומה שהאדם באמת מחפש, זה להבין את עצמו. כי ההבנה, היא עצמה הפתרון של החיפוש. ומיד ברגע שהאדם מבין את עצמו, מיד באותו הרגע הוא הופך להיות מאושר, בלי לעשות שום דבר נוסף.

ובכלל הבנת המציאות, בכלל זה יש גם את הבנת הסיבות של המציאות. כי כפי שכבר ביארתי, לכל דבר בעולם יש סיבה. ולכל הסיבות יש סיבה ראשונה ושורש. ומי שרוצה להיות מאושר באמת, עליו להבין את השורש של כל הסיבות וכל התהליכים שיש בעולם.

וגם ה"אני" של האדם הוא חלק מהתהליכים שיש בעולם. כי ה"אני" של האדם הוא לא המציאות עצמה, אלא הוא רק חלק ממנה ונמצא בתוכה. וגם ה"אני" של האדם הוא רק תוצאה של משהו אחר. והבנת כל הנושאים האלו, תלויה ונובעת דבר מדבר. כי הבנת ה"אני" פירושו הבנת סיבת ה"אני" וכולי.

כך שיש הבנה אחת, שהיא השורש של כל ההבנות, שכאשר האדם מבין אותה, הוא מבין את הכל בבת אחת. כי השכל של האדם מוגבל ביכולת ההבנה שלו. אבל יש שכל אחר גדול יותר, שכאשר האדם חוקר ומשתמש בשכלו, על ידי זה הוא לבסוף מגיע לקצה יכולת ההבנה שלו, ועל ידי זה הוא מקבל שכל חדש, ומבין את כל המציאות בשלמות. ועל ידי זה בעצמו האדם הופך להיות מאושר באמת.

ובלי ההבנה הזאת, האדם לעולם לא יהיה מאושר. כי יש כאלו שמנסים לשקר את עצמם. ומנסים בכל מיני טכסיסים ודרכי שקר לגרום לעצמם להיות מאושרים. כגון לדוגמה חשיבה חיובית וכיו"ב, שהאדם מנסה לגרום לעצמו להיות מאושר על ידי זה שהוא מנסה לשקר את עצמו ולהסתכל על חצי הכוס המלאה וכיו"ב.

והאושר חייב לנבוע מתוך האדם עצמו. ואו שהוא נובע מהאדם עצמו, או שאין אושר. והאושר הוא תוצאה ובונוס, שאותו האדם מקבל כאשר הוא מבין את המציאות. והאושר הוא רק תוצאה של הבנת המציאות ושל ידיעת האמת, ולא של שום דבר אחר.

ולכן אי אפשר לזייף את האושר. כי כפי שאמרנו, האדם מחפש את האושר, כדי להפסיק לחפש אותו. ויש כאלו שמנסים להפסיק לחפש את האושר, ובכך הם חושבים שהם יהפכו להיות מאושרים. והדבר דומה לאדם שמתאמץ לא להתאמץ. או אדם שנלחם נגד מלחמה. או אדם שמתנהג באלימות נגד אלימות. או אדם שיש לו גזענות כלפי תכונת הגזענות וכיו"ב. שבעצם האדם בעצם...