איך לאהוב את המציאות מלכתחילה ובדיעבד?

אליעד כהן מסביר על תפיסת "לאהוב את המציאות" בשני היבטים מרכזיים: האהבה למציאות מלכתחילה (לפני שהדבר קורה), והאהבה למציאות בדיעבד (אחרי שהדבר כבר קרה). לדבריו, רוב השיטות שמלמדות אנשים לקבל את המציאות עוסקות בעיקר בקבלה בדיעבד - כלומר, לקבל את מה שכבר התרחש ולנסות לראות בכך את הטוב. אבל אליעד מדגיש שקבלה כזאת אינה שלמה באמת, כי היא מגיעה רק אחרי שהדבר כבר קרה, ובכך למעשה האדם אינו רוצה באמת שיקרה שוב הדבר שאותו הוא "מקבל".

אליעד מציין את ההבדל בין קבלה בדיעבד לבין קבלה מלכתחילה דרך דוגמה פשוטה אך עוצמתית של תאונת דרכים. הוא מסביר שאם אדם עבר תאונת דרכים, קבלה בדיעבד תתבטא בכך שהוא משלים עם העובדה שהתאונה התרחשה, אך ברור שהוא לא ירצה שתקרה שוב. לעומת זאת, קבלה מלכתחילה פירושה לקבל את התאונה בצורה כזו שהאדם יהיה מוכן ורוצה, בלב שלם, שהדבר יתרחש שוב באותה מידה שהוא רוצה כל דבר אחר שנתפס בעיניו כ"טוב".

מדוע רוב האנשים מתקשים לקבל את המציאות מלכתחילה?

לפי אליעד, הקושי של אנשים לקבל את המציאות מלכתחילה נובע מכך שהמציאות נתפסת בצורה יחסית, ולא מוחלטת. בני אדם חיים בעולם יחסי שבו יש טוב ורע, רצוי ולא רצוי. אליעד מסביר שבמקום שבו הכל שווה באופן מוחלט אין בכלל קיום, כי הקיום מותנה בהבדלים בין דברים, ולכן בני האדם בהכרח חיים בעולם של יחסיות - אוהבים דברים מסוימים ושונאים דברים אחרים.

אליעד ממשיך ומסביר שבעולם המוחלט, שהוא מעל העולם היחסי, האדם יודע ולא יודע הכל בו - זמנית. בעולם מוחלט אין הבדל בין אירועים, ולכן אי אפשר באמת לרצות או לא לרצות משהו בצורה מוחלטת. מכאן, שאם האדם באמת היה נמצא ברמה של אהבה מוחלטת של המציאות, לא היה קיים כלל מושג של קבלה מלכתחילה או בדיעבד, כי המציאות הייתה נתפסת אצלו כמחויבת תמיד ולחלוטין. אך מאחר ובני האדם אינם חיים בתפיסה כזו, תמיד נשארת אצלם אפשרות לשנות או לא לקבל דברים מסוימים.

מהי הדרך להתגבר על טראומה או זיכרון רע באופן מוחלט?

אליעד מדגיש שכדי להתגבר באמת על טראומה או על זיכרון רע, האדם חייב להגיע למצב שהוא יהיה מוכן, בלב שלם, שיתרחש לו האירוע הטראומטי פעם נוספת. רק במצב כזה אפשר לומר שהטראומה באמת נפתרה ונעלמה. כל עוד האדם אומר שהוא סלח על מה שקרה אבל עדיין לא רוצה שזה יקרה שוב, אז הטראומה עדיין קיימת אצלו ברמה כזו או אחרת.

לכן, הוא מסביר שרוב הטיפולים המקובלים בטראומה, שמלמדים לקבל את המציאות רק בדיעבד, אינם מובילים לפתרון אמיתי. הפתרון האמיתי נמצא רק בכך שהאדם אוהב את האירוע הטראומטי בדיוק כפי שהוא אוהב את האירועים שהוא תופס כחיוביים, ומוכן בלב שלם שהאירוע הטראומטי יקרה לו שוב.

מה ההיגיון בלומר "לא משנה" אחרי שדבר כבר קרה?

אליעד מסביר את ההיגיון של אנשים לומר "זה לא משנה" אחרי שמשהו כבר קרה, בכך שברגע שהאירוע התרחש, הוא כבר הפך למחויב ולבלתי ניתן לשינוי. לכן קל יותר לאדם לקבל את המציאות לאחר שכבר התרחשה, מכיוון שהאפשרות לשינוי כבר לא קיימת. אך אליעד מציין שזה רק פתרון חלקי שלא באמת מוביל לאושר שלם, כי האדם עדיין לא באמת רוצה שהאירוע יתרחש שוב. במצב כזה האדם למעשה משקר לעצמו ואומר "זה לא משנה", אף שבפועל זה עדיין משנה לו.

למה לפעמים צריך דווקא לא לקבל את המציאות?

אליעד גם מתייחס למצבים שבהם דווקא אי - קבלה של המציאות יכולה להועיל. הוא נותן דוגמה שבה אדם איבד כסף ברחוב ואומר לעצמו "מה שקרה כבר קרה". במקרה כזה, קבלה פסיבית של המציאות עלולה להוביל...