ומי שהוא לא מאושר באמת (כגון לדוגמא בודהה וחבריו), הוא חורט על דגלו את זה שהוא מלמד את האדם איך לא לסבול. מאחר שהוא לא מבין מה הטוב שהמציאות מביאה לאדם בתחושה של סבל. ולכן מאחר שהוא סובל מכך שיש סבל בעולם, אז הוא מנסה לגרום לאדם לא לסבול.

אבל החכם האמיתי שהוא מאושר באמת, הוא מלמד את האדם איך לחפש את האמת ולהבין את המציאות, עד לדרגה כזו שבה האדם יהיה מסוגל לחוות את הטוב שיש בכל סוגי הרגשות שיש בעולם. שאז ורק אז האדם משוחרר מהסבל. משום שאז הסבל כבר לא מפחיד את האדם.

כי כאשר האדם לא רוצה לסבול, הרי שמה שהוא באמת רוצה, זה להפסיק את הרצון שלו שמתנגד לתחושת הסבל. וכמו שאושר אמיתי פירושו להעלים את הרצון להיות מאושר, וכמו שהצלחה אמיתית פירושו שהאדם מפסיק לרצות להצליח ולהשיג איזה משהו שונה ממה שיש לו, כך גם הרצון של האדם לא לסבול, הפנימיות שלו היא, שהאדם רוצה להפסיק את הרצון שלו שלא רוצה לסבול. דהיינו, מה שהאדם באמת רוצה, זה לדעת איך להיות מסוגל להכיל בתוכו גם את תחושת הסבל.

וכאשר לדוגמא האדם הולך לאיזה קורס של חשיבה חיובית כדי ללמוד איך לא לכעוס, הרי שמה שדוחף לכך את האדם, זה הרצון של האדם להגיע למצב שבו הוא לא יכעס. דהיינו, שמה שהאדם באמת רוצה, זה למצוא פתרון לכך שהוא רוצה לא לכעוס. ואילו ידע האדם איך לרקוד עם הפחד, ואיך תוך כדי זה שהוא חווה כעס, להכיל באמת ובשלמות את הרצון הזה, בלי להתנגד לו כלל, הרי שממילא האדם היה משיג את המטרה שלו בשלמות.

כי כאשר האדם הולך ולומד איזו שיטה של חשיבה חיובית, והאדם לומד איך להסתכל רק על חצי הכוס המלאה וכיו"ב, לכאורה נדמה לאדם שהנה הוא למד איך להיות מאושר. ולפעמים האדם באמת מגיע למצב שעל ידי חשיבה חיובית, הוא מפסיק לכעוס כמעט בכלל. והאדם מתחיל להיות יותר רגוע. ונדמה לאדם שהנה החשיבה החיובית שלו הפכה אותו למאושר.

ולפעמים נדמה לאדם שהוא רחוק מאוד מתכונת הכעס וכיו"ב. כי יש לו חשיבה חיובית מאוד חזקה, והוא חושב שהכל לטובה, והוא תמיד אופטימי ורואה רק את חצי הכוס המלאה.

אבל אם האדם יסתכל היטב אל תוכו, הוא יראה שעדיין כל התכונות הרעות שיש בעולם, עדיין נמצאות בו ברמת הפוטנציאל שלהן. כי האדם יכול לא לכעוס בפועל. אך האם האדם יכול לומר שהוא הצליח לבטל את פוטנציאל הכעס שלו? והאדם יכול להיות תמיד רגוע. אך האם האדם באמת ביטל את הפוטנציאל שלו להיות בחוסר רוגע?

ומי שיסתכל היטב על הדבר הזה, יראה את האמת שמצד האמת כל השיטות של החשיבה החיובית וכיו"ב, הן כולן רק טיפולים שמטפלים בסימפטומים של בעיה אחרת עמוקה יותר. אבל את שורש הבעיה הם לא פותרים.

כי בטבע האדם מוטבעת בו היכולת לכעוס ולהתלונן ולא להיות מרוצה ממה שיש לו. וזה טיבעו של האדם. וכל מה שיעשה האדם עם כל החשיבה החיובית שבעולם, שום דבר לא יעזור לו להחליף את הטבע האנושי שלו שמאפשר לו לכעוס ולא להיות מרוצה ממה שיש לו. וכל השיטות שיש בעולם של כל חכמי החכמים בעולם, אף אחת מהן לא יכולה לגרום לאדם להפוך להיות מה שהוא לא. ואף אחת מהן לא יכולה להעלים לאדם את הפוטנציאל שלו לאבד שליטה ולכעוס.

ויש לדוגמא גם את עניין הפחד. כי באמת מטבעו האנושי מוטבעת גם האפשרות לחוות פחד. וכל שיטות החשיבה החיובית שיש בעולם, וכל השיטות שיש בעולם לאיך להתמודד עם פחד וחרדה, אף אחת מהן לא יכולה להמיר את טבעו האנושי של האדם, שהוא יכול לחוש פחד.

כי כל השיטות הרוחניות שיש בעולם, הן רק מדחיקות מהאדם את התחושות שהאדם לא מסוגל להכיל אותן אצל עצמו. כי מי שלא אוהב את המציאות באמת, הוא לא מסוגל להכיל בתוכו את כל הרגשות של טבעו. ולכן הוא כל הזמן מנסה להילחם בעצמו ומנסה לגרום לעצמו לחשוב בחשיבה חיובית או כל שקר אחר כיו"ב.

אבל כל הטריקים האלו, לא באמת יכולים לגרום לאדם לאבד את תחושת הפחד שלו לגמרי. כי גם אם האדם יעשה את מה שייעשה, תמיד הפוטנציאל שלו לפחד יישאר קיים. ומצד האמת, כל גדולי המנהיגים הרוחניים וכל חכמי החשיבה החיובית שנראים כשמחים כל היום, הם כולם חיים בפחד מתמיד!

כי מאחר שבטבעו של האדם קיימת האפשרות לפחד, לכן אותם חכמי החכמים תמיד מרגישים פחד. פחד מפני הפחד. כי הם יודעים את האמת שהם לא עקרו את שורש הפחד מתוכם. ולכן הם חיים תמיד בפחד מתמיד, שמא יקרה איזה משהו שיגרום להם להרגיש רע / סבל / חשיבה שלילית / כעס וכיו"ב.

כי את האמת הם יודעים. והאמת היא, שכל האושר שלהם וכל הרוגע שלהם, הוא מזויף והוא מהשפה ולחוץ אך לא יותר מכך. כי את השורש הפנימי ואת הפוטנציאל הפנימי שלהם שעלול לגרום להם לכעוס / לחוש עצב / להרגיש רע וכיו"ב, עם זה הם לא הצליחו להתמודד.

וזאת הסיבה שכולם מודים שהם יכולים להיות יותר מאושרים ממה שהם. כי ההבנה של האדם שהוא יכול להיות יותר מאושר ממה שהוא, היא ביטוי לכך שהאדם מבין שאת שורש האפשרות להרגיש רע, את זה הוא לא עקר מתוכו. כי גם אם האדם נראה שמח כלפי חוץ, הרי שבפועל הוא עדיין לא עקר מתוכו את האפשרות להרגיש רע. ולכן תת המודע של האדם מרמז לאדם, שהוא עוד לא הגיע אל השלמות.

והאנשים האלו שעוד לא הגיעו אל השלמות ושהם מנהיגים אחריהם אנשים אחרים אל השלמות שהם עצמם לא הגיעו אליה, הם אנשים מסכנים שיש להם תאווה גדולה להיות מפורסמים. כי כל זמן שהמנהיג מפיק הנאה רוחנית אישית כלשהי, מכך שהחסידים והתלמידים שלו מעריצים אותו וכיו"ב, הרי שעליו להבין שהסיבה היחידה שבגללה הוא מנהיג את האנשים, היא רק כדי לקבל מהם את ההערצה שלהם.

כי מי שלא הגיע אל השלמות, על פי ההיגיון הוא לא יכול להוביל ולהנהיג אחריו אף אחד. כי האדם לא יכול למכור את מה שאין לו. ואם המנהיג לא עקר מעצמו את הפוטנציאל האנושי שלו לחוש כעס / להרגיש רע וכיו"ב, א"כ הוא לא יכול להוביל אחריו אף אחד. כי הוא עצמו עוד לא יודע את הדרך.

ומאחר שמטבע האדם הוא שהאדם יוכל לחוש גם כעס וגם להרגיש רע, א"כ אין שום דרך בעולם לגרום לכך שהאדם ישנה את טבעו שמוטבע בו מעצם מהותו. וא"כ יש להעמיק ולהתבונן באיך יכול האדם בכל זאת להיות מאושר באמת.

ואם נתבונן נראה, כי הרצון של האדם לא לכעוס, הוא בעצם נובע מהרצון הפנימי יותר של האדם, שהוא שהאדם לא רוצה לחוש תחושה של כעס. והרצון של האדם לא לחוש תחושה של כעס, נובע מכך שהאדם לא מבין מהו הטוב האמיתי שיש בכך שהוא לדוגמא מרגיש רע וכיו"ב. וזה עצמו נובע מכך שהאדם לא מבין את השכל של המציאות, והוא לא מבין למה באמת יש רע בעולם.

והדרך של האדם להיות רגוע בשלמות, היא על ידי זה שהאדם עוקר מעצמו את הרצון שלו להיות רגוע בשלמות. כי רגוע בשלמות פירושו להיות כמו אבן וכמו אדם מת, שזו אינה שלמות. ומי שרוצה להיות שמח בשלמות, עליו לעקור מעצמו את הרצון להיות שמח בשלמות. ומי שרוצה להצליח באמת ובשלמות, עליו לעקור מעצמו את הרצון להצליח בשלמות. ומי שרוצה להיות מאושר בשלמות, עליו לעקור מעצמו את הרצון להיות מאושר בשלמות.

ומאחר שהאדם כן רוצה את השלמות, הרי שהדרך היחידה להעלים את הרצון להגיע לשלמות, היא על ידי זה שהאדם מגיע אליה. והדרך היחידה של האדם לעקור מעצמו ומשורשו את הרצון שלו להיות מאושר, היא רק על ידי זה שהאדם יבין באמת מה הדבר הטוב שיש בחוסר אושר. ואז הרצון של האדם להיות מאושר יעלם לגמרי...