ובו יתבאר העניין של האושר ושל ההצלחה של האדם בחיים ועוד. ומי שיתבונן על עניין ההצלחה של האדם בחיים ועל עניין האושר, יראה משהו מעניין. והוא, כי האדם כל חייו, רץ אחרי הזנב של עצמו, בלי להבין מה בדיוק הוא מחפש. כי כל בני האדם בעולם, רודפים כל חייהם, אחרי הצלחה כלשהי שתביא להם אושר כלשהו. ואף אחד לא באמת מבין, מה באמת הוא מחפש, ולהיכן באמת הוא רוצה להגיע.

וכל בני האדם בעולם, מעבירים את כל חייהם בעבודה קשה ובמרוץ אחרי ההצלחה ואחרי האושר המיוחל. וזה למרות שאין להם באמת מושג, מה מחכה להם בסוף הדרך. ולו רק, משום שהם עצמם, עוד לא הגיעו לסוף הדרך. כי כל זמן שהאדם עצמו, עוד לא הגיע לתכלית הסופית ביותר, הוא לא באמת יכול לדעת, מה קורה שם.

ומי שיתבונן היטב על העניין, יראה שיש כאן אבסורד מאוד רציני. והוא, שבכל פעם שהאדם מצליח להשיג את המטרות שלו, הרי שמייד נוצרת אצלו מטרה אחרת חדשה ורצון אחר חדש. ובכל פעם שיש לאדם איזו מטרה להשיג, והאדם משיג את המטרה, והאדם שמח מכך שהוא השיג את המטרה, הרי שאחרי מעט זמן, השמחה של האדם דועכת, והאדם מתחיל לרוץ שוב פעם, אחרי נקודה לא ברורה.

והאדם כל חייו, רץ כמו משוגע. בלי להבין להיכן הוא רץ ומהי נקודת העצירה של המרוץ. ומי שיתבונן היטב בעניין יראה, כי המרוץ אחרי ההצלחה, כפי מה שהאדם מבין מהי הצלחה, הוא מירוץ מטופש. משום, שגם אחרי שהאדם מצליח, הרי שעדיין הוא רוצה להמשיך להצליח. וגם אחרי שהאדם מגיע להצלחה כלשהי, הרי שהוא עדיין רחוק מהצלחה גדולה יותר. וממילא, האדם תמיד רחוק מההצלחה, והמירוץ אחרי ההצלחה, הוא מירוץ חסר תכלית.

ויש מי שיאמר, שעדיין כדאי לאדם להצליח כמה שיותר. כי ככל שהאדם מצליח יותר, כך הוא קרוב יותר להצלחה המלאה. אבל, זו כמובן שטות מוחלטת. כי מאחר שלמירוץ אחרי ההצלחה (כפי מה שהיא נתפשת אצל האדם) אין סוף, ממילא, ביחס לאין סוף, כל הנקודות נמצאות באותו המרחק.

כי כאשר לדוגמא יש לאדם יותר כסף, הרבה פעמים, אדרבה, הוא מרגיש שחסר לו יותר כסף. וא"כ ישנם מצבים, שבהם האדם רוצה להתעשר ושיהיה לו כסף, אבל כאשר יש לו יותר כסף, אז הוא עוד יותר מרגיש, שחסר לו סכום כסף, עוד יותר גדול. וא"כ הוא הפך להיות עני, עוד יותר גדול. כי העני, הוא זה שחסר לו הכסף.

וגם אם יש לאדם הרבה כסף בפועל, יכול להיות מצב שהוא מרגיש את החיסרון של הכסף, יותר ממי שיש לו בפועל פחות כסף. וא"כ, זה שיש לו יותר כסף בפועל, הוא בכלל יותר עני בפועל. כי כל הכסף שיש לאדם בעולם, לא יכול לגאול אותו מהרצון שלו לעוד כסף. וא"כ, העניות נמצאת בתוך האדם.

וכך גם לגבי כל תחום. כי האדם יכול לנסות להיות יותר חכם. אבל ככל שהוא יותר חכם, כך הוא מבין עוד יותר עד כמה הוא טיפש. והאדם יכול לנסות לרדוף אחרי ההצלחה, אבל ככל שהוא משיג יותר הצלחה, כך הוא פתאום רוצה הצלחה עוד יותר גדולה, ללא סוף וללא נקודת עצירה. וממילא לפעמים הוא עוד יותר מתרחק מתחושת ההצלחה, רק משום שהוא כאילו התקרב אליה.

והמירוץ הזה, הוא מירוץ של משוגעים. שרצים עם העדר, אחרי העדר, בלי להבין מהי התכלית ומהי המטרה של המרוץ. כי מאחר שלמירוץ אין סוף, א"כ מה הטעם בכלל לרוץ בו כמו משוגעים? ומי שיתבונן על הדבר הזה ביישוב הדעת, הוא מייד יקלוט את השקר ואת השיגעון של בני האדם. שרצים כל חייהם אחרי אושר והצלחה דמיונית, בלי להבין שהם לעולם לא ישיגו את מה שהם רוצים. מאחר שהמירוץ, הוא אין סופי.

ובטרם ניתן את הפתרון לבעיית מירוץ המשוגעים, במאמר מוסגר נאמר, כי זאת הסיבה שבגללה אנשים חכמים נוטים להיות עצובים. משום שבתוך תוכם בתת המודע שלהם, הם קולטים שהם רצים אחרי מטרה לא ברורה. ולכן ישנם גם כאלו, שדווקא כאשר הם הצליחו להשיג את מה שהם רצו, הם בחרו להתאבד. משום שלפי הבנתם הם ראו, שאין בסוף הדרך שום דבר.

ועל האדם לשאול את עצמו את השאלה הפשוטה, והיא: האם כאשר אני אשיג את מה שאני רוצה להשיג, האם אז, הפער שיהיה, בין מה שיש לי לבין מה שאני רוצה, האם הוא יקטן, או יגדל, או לא ישתנה? והאם בכלל, הפער שיש בין מה שיש לי לבין מה שאני רוצה, האם הוא בכלל תלוי במה שאני רוצה להשיג, או שמא הוא תלוי בכלל במשהו אחר?

וכאשר האדם מתבונן על העניין הזה היטב, הוא יבין, שאין שום קשר, בין מה שהוא רוצה להשיג, לבין האושר שלו (באופן יחסי יש, באופן מוחלט אין). כי האושר, הוא תוצאה, של הקטנת הפער, שבין הרצוי למצוי. כי כאשר המצוי, הוא הרצוי, ממילא יש אושר. ואם יש פער בין הרצוי, לבין המצוי, הרי שאין אושר. ולא בהכרח שיש קשר בין מה שמצוי, לבין הפער שיש, בין מה שהאדם רוצה, לבין מה שיש לו.

ומי שמסתכל על הדבר הזה, הוא מיד מבין, שהמירוץ אחרי האושר ואחרי ההצלחה, הוא לא מירוץ חיצוני, אלא מירוץ פנימי. דהיינו, מירוץ שבו האדם מנסה להביא את עצמו למצב, שבו הוא בעצם יהיה מרוצה ממה שיש לו בשלמות, בלי לרצות שום דבר אחר.

ומי שיתבונן עוד על העניין, יבין, שכאשר האדם רודף אחרי ההצלחה, הרי שמה שהוא באמת רוצה, זה להגיע למצב שבו הוא יפסיק לרצות להצליח. כי מהות ההצלחה, היא בכך שהאדם מפסיק לרצות להצליח. וכאשר האדם רוצה להצליח, הרי שהוא עושה זאת, לא כדי להצליח, אלא רק כדי להיפטר מהרצון שלו להצליח.

כי לאדם, יש רצון להצליח. והרצון הזה משגע את האדם שיצליח. וכאשר האדם רוצה להצליח, הרי שמה שהוא באמת רוצה, זה לא את ההצלחה שאותה נדמה לו שהוא רוצה. אלא, מה שהוא באמת רוצה, זה להיפטר מהרצון שלו להצליח. כי האדם, מה שהוא באמת רוצה, זה להפסיק לרצות להצליח.

כי אם האדם מגיע להצלחה, ועדיין הוא רוצה להצליח, הרי שהוא עדיין לא הגיע להצלחה שלמה. וכאשר האדם מגיע אל ההצלחה האמיתית, הדבר הזה בא לידי ביטוי, בכך שהוא מפסיק לרצות להצליח. ושיא ההצלחה שהאדם יכול להשיג אותו, זה להפסיק לרצות להצליח באופן מוחלט. ואעפ"כ, גם הוא יכול לרדוף אחרי ההצלחה והאושר. אבל, זה יהיה באופן יחסי, כדבר שהוא אפשרי המציאות, אך לא כדבר שהוא מחוייב המציאות.

וכאשר מסתכלים על אדם שנכשל ושלא רוצה להצליח בצורה מזלזלת ובבוז, הרי שעל האדם להבין, שמה שהוא באמת רוצה, זה להגיע למצב, שהוא עצמו יפסיק לרצות להצליח. כי מהות המרדף אחרי ההצלחה המוחלטת, היא המרדף אחרי הפסקת הרצון להצליח באופן מוחלט.

וכאשר האדם, לא רוצה להצליח והוא סובל מסיבה כלשהי, הרי שזה אך ורק בגלל שעדיין יש לו, טיפה של רצון להצליח. כי אם אין לאדם שום רצון להצליח, על ידי זה הוא נחשב למצליחן אמיתי. ומצליחן אמיתי, הוא זה שהצליח לקבל פטור, מהרצון שלו להצליח. שהוא חווה הצלחה מוחלטת, מכך שהוא חווה חוסר הצלחה ומכך שהוא רוצה להצליח.

וכך גם המרדף אחרי האושר. שמהותו, היא מרדף אחרי הפסקת הרצון להיות מאושר. כי מה שהאדם באמת רוצה, זה להפסיק לרצות להיות מאושר. וכאשר האדם אומר שהוא רוצה להיות מאושר, מה שהוא באמת רוצה, זה להפסיק לרצות להיות מאושר. כי מי שהוא מאושר באמת, הוא כבר לא מחפש את האושר המוחלט. אלא, הוא מחפש רק את האושר היחסי. ואצלו, החיפוש עצמו, גם הוא רק בצורה יחסית בלבד. אך הוא לא כדבר שהוא מחוייב המציאות, אלא רק כאפשרות וכמשחק החיים בלבד.

ומציאת האושר, באה לידי ביטוי, בכך שהאדם מפסיק לחפש אותו. כי מי שמחפש את האושר, הרי שהוא עדיין לא מאושר באמת. וכל זמן שהאדם יכול להיות יותר מאושר ממה שהוא, הרי שהוא ימשיך לחפש את האושר. ורק כאשר האדם מאושר בשלמות, רק אז הוא מפסיק לחפש את האושר. וזה הסימן לאדם שהוא מצא את האושר, כאשר האושר מאבד את המשמעות עבורו בשלמות. משום, שכבר יש לו אותו בשלמות.

וכיו"ב ביארתי לגבי העניין של הרוחניות, שאדם רוחני באמת, הוא זה שהוא לא מחפש את הרוחניות. כי מי שהוא אדם חומרי וגשמי, הוא צריך לחפש את הרוחניות, כדי לברוח מהגשמיות שבו. אבל אדם רוחני באמת, הוא זה, שאצלו, הכל רוחני. וממילא, אין אצלו שום הבדל בין רוחניות לגשמיות.

ונמצא אם כן, כי מה שהאדם באמת מחפש, כאשר הוא רודף אחרי האושר ואחרי ההצלחה, זה להגיע למצב, שבו הוא יפסיק לרצות להצליח ולהיות מאושר. אבל, זה חייב להיות באמת! כי האדם, לא יכול לשקר את עצמו ולהפסיק לרצות להצליח. כי יש רק דבר אחד שמביא את האדם למצב, שהרצון שלו להצליח ולהיות מאושר ייעלם. וכל זמן שאין לאדם את הדבר הזה, הוא יכול רק לנסות לשקר את עצמו ולעבוד על עצמו, שהוא כבר מאושר ושהכל טוב לו ושהוא שמח בחלקו וכיו"ב. אך הדבר הזה, לא באמת יעבוד. משום, שהוא לא אמיתי.

ומי שיתבונן היטב סביבו, יראה, שגם אלו שהם כאילו שמחים בחלקם, ואלו שהם כאילו מאושרים, הרי שגם הם, לא באמת מרוצים ממה שיש להם בשלמות. כי האדם יכול לשקר את עצמו עד מחר, ולספר לעצמו עם חשיבה חיובית ואופטימיות ולאהוב את מה שיש, כמה טוב לו, וכמה החיים יפים. אבל, כל זמן שזה לא אמיתי בשלמות, הרי שהאדם עדיין ירגיש חסר.

ואת האמת, אי אפשר לזייף! ז"א האדם לא יכול לגרום לעצמו להבין את האמת, על ידי זה שהוא ינסה לשכנע את עצמו שהכל...