ובו יתבאר עניין השמחה של האדם בחיים. ויתבאר, במה תלויה השמחה של האדם בחיים? ומה גורם לאדם להיות שמח? ואיך האדם יכול לגרום לעצמו להיות שמח? והאם אפשר להיות רק בשמחה? ולמה לפעמים האדם נכנס לדיכאון? וממה נובעת תחושת עצבות ותחושת ייאוש מהחיים? ולמה יש לאדם חרדות וחוסר שמחה? ועוד.

ומי שיתבונן יראה, כי כולם מנסים להיות שמחים כמה שיותר. ולאו דווקא שמחים ומחייכים, אלא כולם מנסים להרגיש כמה שיותר טוב, ולהתקרב כמה שיותר אל תחושה של שמחה, ולהתרחק כמה שיותר מתחושה של עצב ודיכאון. כי כאשר האדם מרגיש שמח, אז הוא מרגיש טוב משמחת החיים שלו. וכאשר האדם עצוב ובדיכאון, אז הוא מרגיש רע. והאדם מנסה כמובן להרגיש כמה שיותר טוב. ולכן האדם מנסה כל הזמן לעשות כמה שיותר דברים שמשמחים אותו, כדי להיות שמח וכולי.

ומי שעוד יתבונן יראה, כי השמחה של האדם, כל הזמן חומקת ממנו. וגם אחרי שהאדם עושה המון מאמצים כדי להיות מאושר ושמח, וגם אחרי שהאדם כבר מצליח להיות שמח ומאושר, עדיין תמיד בדרך כלשהי, השמחה חומקת מהאדם, והאדם תמיד מסיבה כלשהי, מפסיק להרגיש שמחה ואושר. ובמקום אושר ושמחה, תמיד מופיעות פתאום מחשבות כלשהן של חוסר שביעות רצון מהמציאות כפי מה שהיא. שאם הן מתגברות, אז נוצרת גם תחושה של דיכאון ושל יאוש / מועקה / חרדות וכולי.

והשאלה הנשאלת היא, במה באמת תלויה שמחת החיים של האדם? ומה באמת האדם צריך לעשות, כדי להיות שמח, וכמה שיותר שמח? וגם אם לא להיות שמח, אז לכל הפחות, כמה שיותר להיות שבע רצון מהמציאות, וכמה שפחות לחוות עצבות ותסכול מהמציאות? ומהי החוקיות של השמחה והעצב של האדם?

והתשובה לשאלה הזאת היא, שמי שרוצה להיות שמח, עליו להתמקד קודם כל, בלהבין את המנגנון הרגשי הפנימי שלו. דהיינו, במקום לרדוף כל הזמן אחרי דברים שאולי יעשו אותך שמח באופן רגעי, במקום זה תנסה בכלל להבין, את המנגנון, שאחראי על השמחה והדיכאון של האדם. דהיינו, יש להתמקד בהבנת המנגנון הרגשי של האדם, במקום להתמקד בכל מיני דרכים למצוא אושר רגעי ורגעים של אושר. כי הדבר החשוב ביותר כדי להיות בשמחה, הוא שהאדם בכלל יבין את המנגנון של השמחה.

ומי שיעמיק בהבנת המנגנון הרגשי של השמחה והעצבות, יראה, כי הגורם היחיד שאחראי על מצב הרוח של האדם, זו רמת ההתאמה, שבין הרצון של האדם, לבין המציאות שבה הוא חי. כי לאדם יש רצונות כאלו ואחרים. והרצונות של האדם, משתנים כל הזמן, מסיבות כאלו ואחרות. וגם המציאות של האדם, גם היא משתנה כל הזמן, מסיבות כאלו ואחרות.

וככל שרמת ההתאמה שבין המציאות של האדם, לבין הרצון שלו, ככל שרמת ההתאמה עולה, כך עולה השמחה והאושר של האדם. וככל שרמת ההתאמה יורדת, כך עולה רמת העצבות / דיכאון / כעס / חרדה / תסכול / יאוש של האדם.

והדבר היחיד שבסופו של דבר יחליט, האם ועד כמה האדם יהיה שמח או עצוב, זו ההתאמה שבין הרצון של האדם, לבין המציאות. וזה בעצם אומר, שמי שרוצה להיות כמה שיותר שמח, ולהרגיש כמה שיותר טוב, עליו להתמקד ב - ליצור התאמה, בין הרצון שלו לבין המציאות.

כי כאשר אין התאמה ביניהם, האדם מרגיש רע. וככל שיש יותר התאמה בין הרצון של האדם לבין המציאות, כך האדם מרגיש יותר טוב. ובלי שתהיה התאמה, בין הרצון של האדם לבין המציאות, בלי זה האדם תמיד לא יהיה שמח, אלא רק בתחושה של עצבות ודיכאון. הכל לפי עוצמת חוסר ההתאמה, שבין הרצון של האדם לבין המציאות.

כי האדם, הוא אף פעם לא רק שמח או רק עצוב. כי כדי להיות עצוב, לשם כך האדם צריך גם להבין מהי שמחה. וכדי להיות שמח, לשם כך האדם צריך להבין גם מהי עצבות. כי בלי שמחה אין עצבות ובלי עצבות אין שמחה. ולכן, בכל מקום שיש שמחה, יש גם עצבות כלשהי, ובכל מקום שיש עצבות, יש גם שמחה כלשהי. כי כאשר יש רק עצבות או רק שמחה, הרי שכבר אין שום משמעות לעצבות או לשמחה. וכפי שכבר ביארתי את כל זה במקומות אחרים.

ונמצא אם כן, כי כדי ליצור הרבה שמחה, לשם כך האדם צריך, לגרום לכך שתהיה התאמה גדולה יותר, בין הרצון שלו לבין המציאות. וכיצד יכול האדם להתאים בין הרצון שלו לבין המציאות?

תשובה: על ידי הבנת המנגנון הרצוני. דהיינו, על ידי זה שהאדם מנסה להבין את המנגנון שלפיו פועל הרצון שלו. כי כדי לרצות את המציאות תמיד, לשם כך, קודם כל צריך בכלל להבין מה גורם לכך, שהאדם לא תמיד רוצה את המציאות. ולכן, צריך קודם כל להתמקד ולנסות להבין, את המנגנון עצמו, לפני שמנסים לשנות אותו.

ובמה תלוי הרצון של האדם? תשובה: בהבנה של האדם. דהיינו, האדם רוצה או לא רוצה את המציאות, לפי כמה שהוא חושב, שהיא טובה או רעה. ונסביר: כי בכל דבר שיש בעולם, יש בו גם חסרונות וגם יתרונות כלשהם. ואין משהו שיש בו רק חסרונות או רק יתרונות. אלא, בכל דבר יש בו גם חסרונות וגם יתרונות.

וזה כמובן נכון, מבחינת נקודת מבט יחסית. כי ביחס לרצון האנושי, ביחס אליו, בכל דבר יש יתרון כלשהו וגם חיסרון כלשהו. אבל מנקודת מבט מוחלטת, דהיינו, מנקודת מבט נייטרלית לגמרי, שאין בה שיפוטיות כלשהי, מנקודת מבט שכזו, אין בשום דבר, לא חיסרון ולא יתרון. כי אין שום משמעות לחיסרון או ליתרון, כאשר אין טוב ואין רע, מנקודת מבט נייטרלית לגמרי.

וככל שהאדם חושב יותר על היתרונות שבדבר, כך האדם רוצה אותו יותר. וככל שהאדם חושב יותר על החסרונות שבדבר, כך האדם פחות רוצה אותו (ע"ד חשיבה חיובית / חצי הכוס המלאה וכיו"ב). כך שהשמחה של האדם בחיים, היא בעצם תלויה, בכמה האדם רואה את היתרונות או את החסרונות שיש בכל דבר.

והאדם רואה את היתרונות או החסרונות שיש בכל דבר, לפי ההבנה שלו. כי אם האדם מבין שהדבר הוא רע, אז האדם לא רוצה אותו, ואז האדם מרגיש ממנו רע. ואם האדם רואה הרבה חסרונות באיזה דבר, אז הוא חווה חוסר שלמות מהדבר, ואז הוא רוצה לשנות אותו כדי שהוא יהיה מושלם בעיניו.

וככל שהאדם מבין יותר, שהדבר הזה הוא טוב, דהיינו, שהוא רואה טוב יותר את היתרונות היחסיים שיש בו, כך האדם חווה שהדבר הזה הוא יותר מושלם, עם פחות חסרונות, וכך האדם רוצה אותו יותר, ומרוצה ממנו יותר.

ומאחר שבכל דבר שיש בעולם, יש בו גם חסרונות וגם יתרונות, לכן מי שרוצה להיות שמח, עליו לגלות את היתרונות שיש בכל דבר ודבר. ובכל דבר שהאדם רואה שיש בו חסרונות, עליו לראות ולגלות, מה היתרונות שלו. וככל שהאדם רואה יותר את היתרונות שיש בדבר, כך הוא פחות עצוב ממנו, ויותר שמח ממנו.

ונעמיק: כי כדי לראות את היתרונות שיש בדבר, לשם כך צריך האדם לראות חסרונות כלשהם, בדבר כלשהו. כי כדי שלדבר כלשהו יהיו יתרונות, לשם כך האדם צריך לחשוב שיש חסרונות כלשהם, בדבר כלשהו בעולם. כי אם האדם חושב שהכל מושלם תמיד, אז ממילא הוא לא יכול לראות יתרונות או חסרונות, בשום דבר בעולם.

והרעיון הוא, שמי שינסה לראות את היתרונות שיש בכל דבר בעולם (חשיבה חיובית / לחשוב חיובי), הוא בעצם יצליח בצורה רגעית להיות יותר שמח. אבל עליו לדעת, שמבחינה מוחלטת, הוא לא יכול להיות רק שמח, בלי שום עצבות. כי היכן שיש שיפוטיות כדי לראות יתרונות, יש גם שיפוטיות שרואה חסרונות כלשהם בדברים אחרים וגם בדבר עצמו. דהיינו, חשיבה חיובית ומחשבות חיוביות, לא יכולות להביא את האדם למצב שבו הוא יהיה רק שמח. כי במקום של השיפוטיות, תמיד יהיו גם חסרונות כלשהם.

ומי שרוצה לא להיות עצוב בכלל, ומי שרוצה להיות בלי שום חרדה בכלל, ומי שרוצה לצאת מהדיכאון לגמרי ובשלמות, עליו לצאת לגמרי מכל השיפוטיות היחסית שלו, ולעבור לשיפוטיות מוחלטת. כי כל זמן שהאדם חושב על דברים באופן יחסי, הוא גם חווה יתרונות וחסרונות כלשהם, במה שקורה סביבו.

ומי שחושב בצורה מוחלטת, הוא לא רואה שום יתרונות או חסרונות בשום דבר, אלא הוא חווה "אחדות", שהכל נראה בעיניו זהה לגמרי, בלי יתרונות או חסרונות כלשהם (= הרמוניה מלאה עם המציאות).

ולחשוב באופן יחסי, פירושו, שהאדם מזדהה עם דברים שהוא לא בטוח בהם באופן מוחלט. וכל דבר שיש לאדם ספק לגביו, הרי שהוא לא בטוח בו באופן מוחלט. וכל דבר שהאדם יכול לחשוב שאולי הוא לא נכון, הרי שיש לאדם ספק לגביו. וברגע שהאדם מזדהה עם דבר יחסי, והאדם חושב שהוא דבר מוחלט, על ידי זה האדם חווה באופן מוחלט, את היחסיות של הטוב והרע.

אבל מי שהוא חושב בצורה מוחלטת. דהיינו, שעל דבר שהוא יחסי, הוא זוכר תמיד שהוא רק יחסי...