ובו יתבאר, הדבר היחיד בעולם, שאחראי לאושר של האדם ושבו תלוי האושר של האדם. כי בני האדם מחפשים את האושר. וכאשר הם מוצאים אותו, אם הם מוצאים אותו, הם מתאכזבים ממנו, ומחפשים אושר חדש. וכפי שכבר ביארתי, האדם צריך בראש ובראשונה להבין, במה תלוי האושר שלו, ורק אח"כ לחפש דרכים כיצד להשיג את האושר שלו.

ומי שיתבונן יראה, כי הדבר היחיד בעולם שבו תלוי, האם האדם הוא מאושר או סובל, הוא כמובן: הרצון העצמי של האדם. כי הרצון העצמי של האדם, אין עוד מלבדו ואין זולתו, כדי להשפיע על האושר של האדם. כי בסופו של דבר, מי שקובע אם האדם יהיה מאושר או יסבול מאיזה דבר, זה רק הרצון העצמי של האדם. כי כאשר האדם רוצה איזה דבר, אז הוא מרגיש טוב לגביו. וכאשר האדם לא מרוצה מאיזה דבר, הוא מרגיש רע לגביו.

ונחדד: כי לא כולם בעולם מחפשים את האושר. ויש כאלו שיאמרו, שהם מחפשים את ההנאה. ויש כאלו שיאמרו, שהם מחפשים את ההארה הרוחנית. ויש כאלו שיאמרו, שהם מחפשים את ההבנה האלוהית. ויש כאלו שיאמרו, שהם מחפשים את השקט הנפשי. ויש כאלו שיאמרו בפשיטות, שהם פשוט מחפשים להרגיש טוב ולא להרגיש רע.

ועל כולם, אני מדבר כאן. וכל אחד קורא לאושר בשם אחר. אבל בסופו של דבר, כולם מונעים מתוך רצון להשיג איזה דבר כלשהו, שכל אחד קורא לו בשם אחר. ובכל מקום שמוזכר כאן האושר, הרי שמדובר על כל הדברים שאותם האדם מחפש.

וכפי שאמרנו, כל האושר / הנאה / שקט נפשי / שמחת חיים / שביעות רצון / סיפוק רגשי וכיו"ב של האדם, הכל תלוי אך ורק ברצון העצמי של האדם.

כי העובדה היא, שהאדם מרגיש שהוא קיים. והעובדה הנוספת היא, שהאדם מרגיש שיש לו רצון עצמי, שרוצה שהמציאות תהיה כך או אחרת. והעובדה היא, שהמציאות כל הזמן משתנה, מצורה ומצב כלשהו, לצורה ומצב אחר. והעובדה היא, שכאשר האדם מרוצה מאותו מצב של המציאות, אז טוב לו. וכאשר האדם לא רוצה את אותו המצב של המציאות, אז רע לו. ובזה מסתכם כל העניין כולו, ברצון של האדם.

ואם האדם גם רוצה וגם לא רוצה את הדבר בו זמנית, אז האדם גם מאושר וגם סובל מאותו הדבר, בו זמנית. והכל תלוי במינונים השונים של ההתאמה שבין הרצון של האדם, לבין המציאות באותו הרגע. ככל שההתאמה גדולה יותר, כך האדם נהנה יותר, מרגיש יותר טוב, ומאושר יותר. וככל שחוסר ההתאמה שבין הרצון של האדם לבין המציאות גדול יותר, כך הסבל של האדם גדול יותר, וכך האדם מרגיש יותר רע, וכועס יותר, וסובל יותר, ומאושר פחות וכולי.

והמסר הוא פשוט מאוד, והוא, שעל האדם שמחפש את האושר, להבין את הדבר הפשוט ביותר, והוא, שהאושר שלו תלוי אך ורק בדבר אחד ויחיד, שהוא הרצון העצמי שלו. ככל שההתאמה בין הרצון של האדם לבין המציאות, גדולה יותר, כך האדם מאושר יותר. וככל שהאדם פחות רוצה את המציאות באשר היא, כך האדם סובל יותר.

ונחדד: שיש שני סוגים של התאמה, בין הרצון של האדם לבין המציאות. והסוג הראשון הוא, שהאדם פשוט מרוצה מהמציאות כפי מה שהיא. שאז במקרה כזה, אין לאדם סבל כלשהו. כי כאשר אין התנגדות רצון של האדם עם המציאות, אז ממילא האדם לא יכול לסבול. ואפשר להגדיר אדם כזה, כמאושר.

אבל צריך לשים לב לכך, שההתאמה שבין הרצון של האדם לבין המציאות, הופכת להיות גדולה יותר, דווקא אחרי מצב שבו האדם לא רצה את המציאות וסבל ממנה. כי כאשר האדם רעב והוא הופך להיות שבע, אז מהיבט מסוים, הוא יותר מאושר, ממי שהוא שבע, בלי שהוא היה רעב קודם לכן.

ז"א, תחושת החיסרון שיש לאדם, לפני ההתאמה שבין הרצון של האדם לבין המציאות, תחושת החיסרון הזו, מגדילה אצל האדם את העוצמה של ההתאמה שבין הרצון שלו לבין המציאות. וככל שהאדם סובל יותר מאיזה דבר, כך כאשר הבעיה נפתרת, כך הוא שמח יותר מכך שנפתרה לו הבעיה.

ומי שבכלל לא חסר לו איזה דבר, אז נכון שהוא לא יהיה עצוב אם יילקח ממנו הדבר. אבל הוא גם לא יהיה שמח, מכך שהדבר נמצא אצלו. ז"א, רק זה שהאדם לא רוצה את המציאות, רק זה מאפשר לאדם ליהנות בעוצמה חזקה, מכך שאח"כ הוא כן רוצה את המציאות.

ויש כאן חוקיות פשוטה, והיא: שיש לאדם שתי אפשרויות. והאפשרות הראשונה היא, לחיות בעולם שיש בו טוב ורע. וטוב ורע פירושם, רוצה ולא רוצה. כי כאשר האדם רוצה את המציאות, אז טוב לו. וכאשר האדם לא רוצה את המציאות, אז רע לו. וככל שהאדם יותר לא רוצה את המציאות, כך החוויה שלו הופכת להיות טובה יותר, כאשר הוא כן רוצה את המציאות.

אבל, יש גם אפשרות נוספת, והיא: שהאדם חי בעולם, שאין בו טוב או רע. ולא נדבר כאן, האם זה יותר טוב או פחות טוב, שהאדם יחיה בעולם שאין בו טוב ורע. אבל כן נסביר, שמי שיצליח להגיע להתאמה ב 100%, בין הרצון העצמי שלו, לבין המציאות. אז ברגע שהוא ישיג את זה, באותו הרגע ממש, הוא כבר לא יהיה קיים, בגלל שהוא רוצה את המציאות ב 100%.

כי האדם יכול ליהנות, מההתאמה שבין הרצון שלו לבין המציאות, רק כאשר יש לו גם את החוויה של החיסרון, שהוא לא מרוצה מהמציאות. ומי שלא יודע מהו רעב, הוא גם לא יכול לדעת מהו שובע. ומי שלא יודע מהו רעב, הוא אומנם לא רעב. אבל הוא גם לא יכול ליהנות, מחוויה שיש לאדם רעב, שהפך להיות אדם שבע.

ואם כן, יש כאן סוג של פרדוקס פנימי אצל האדם. כי מצד אחד האדם רוצה להיות מאושר ולהרגיש טוב באמת. דהיינו, שהמציאות תתאים לרצון שלו. כי האדם לא רוצה לסבול, ולא רוצה להרגיש רע. ואם המציאות היא נגד רצונו של האדם, אז הוא מרגיש רע. ולכן האדם רוצה שהמציאות תתאים לרצון שלו.

אבל, אם המציאות תתאים לגמרי ובשלמות לרצון של האדם, אז גם האדם כבר לא ירגיש יותר שום סוג של תחושה / הנאה וכיו"ב. כי כבר אין לו את הניגוד הרגשי, לדעת להבדיל בין טוב לבין רע. כי כאשר הכל כרצונו של האדם, עד שהאדם לא מסוגל אפילו לחוות סוג של חוסר שביעות רצון מהמציאות, אז כבר האדם לא יכול ליהנות, מכך שהוא כן שבע רצון מהמציאות. כי הוא לא יכול לדמיין שזה חסר לו. מאחר שהוא כבר לא יכול אפילו לא לדמיין שחסר לו משהו.

כי כל זמן שהאדם מסוגל אפילו לדמיין את עצמו שהוא מרגיש רע, הרי שהוא עוד לא מרגיש טוב בשלמות. וכל זמן שהאדם מסוגל אפילו לדמיין את עצמו, שהוא מרגיש יותר טוב, מהטוב שהוא מרגיש כרגע, הרי שהוא עוד לא מרגיש טוב בשלמות.

כי להרגיש טוב בשלמות, פירושו שהאדם לא מרגיש שום רע, אפילו לא ברמת הדמיון שלו. דהיינו, שהאדם לא יכול אפילו לא לדמיין, מהו רע. ומי שלא יכול לדמיין מהו רע, ממילא הוא לא יכול לדמיין שהוא מרגיש יותר טוב. כך שמי שיכול לדמיין את עצמו שמח יותר, הרי שהוא קצת עצוב כרגע וכולי.

אבל, מי שמרגיש טוב בשלמות, דהיינו, שהוא כבר לא יכול אפילו לא לדמיין מהו רע, הרי שהוא גם כבר לא יכול יותר לדמיין מהו טוב. כך שמי שרוצה להמשיך להרגיש טוב, חייב לרצות להרגיש גם רע. כי בלי רע, אי אפשר להרגיש טוב. ובלי הרבה רע, אי אפשר להרגיש הרבה טוב. ומי שרוצה להרגיש ממש טוב, צריך להסכים להרגיש גם ממש רע. אבל, אם האדם יסכים באמת להרגיש רע, אז הרע הוא כבר לא ממש רע. ויש כאן פרדוקס רציני.

והמסר הוא פשוט מאוד, והוא, שכאשר האדם מחפש את האושר, אז עליו לדעת, שבסופו של דבר, האושר / שביעות הרצון / ההנאה בחיים שלו וכיו"ב, הכל בסופו של דבר, תלוי ברצון העצמי שלו. וככל שהאדם רוצה פחות את המציאות, כך רע לו יותר ולהפך. (ויש גם נקודת מבט, שממנה ניתן לחוות, שככל שרע יותר, כך טוב יותר. וכפי שכבר ביארתי את העניין הזה במקומות אחרים).

ולכן, מי שרוצה להיות מאושר, עליו לחקור היטב ולבדוק ולגלות, את המנגנון ואת החוקים שלפיהם פועל הרצון האנושי שלו. כי מי שבסוף יקבע אם האדם יהיה מאושר או לא, זה רק הרצון העצמי של האדם. והאדם מוכרח ללמוד ולהבין את החוקים של הרצון העצמי, שהם אלו שקובעים את רמת שביעות הרצון של האדם מהמציאות.

וללמוד את חוקי הרצון העצמי, פירושו, שהאדם מבין באמת, מי אחראי לכך שהוא רוצה את הרצונות שלו? ולמה בכלל יש לו רצונות כאלו ואחרים? ולמה הרצון של האדם משתנה כל הזמן? ואיזה חלקים ברצון העצמי של האדם נשארים קבועים ואיזה חלקים ברצון של האדם משתנים? ואיך האדם מחליט מה הוא רוצה? ומי מחליט ולמה הוא מחליט, מה האדם ירצה יותר? ואיך בכלל נוצרים אצל האדם הרצונות שלו? והאם אפשר לחיות בלי רצון בכלל? והאם באמת יש אפשרות, לרצות תמיד את כל המציאות? ומה באמת יקרה לאדם שירצה את המציאות כפי מה שהיא, האם הוא בכלל ירגיש שהוא קיים? והאם אפשר גם לרצות וגם לא לרצות...