כי יש כאלו שנראה שהם שמחים, ובעצם הם גם מאוד עצובים. בפרט אלו שרוצים להשיג איזה דבר המון זמן, ואז כאשר הם משיגים אותו, הם נראים כשמחים והם בעצם חוגגים את הרע שלהם. והם עושים מצג שווא, גם כלפי חוץ ובעיקר כלפי עצמם, כאילו טוב להם, מכך שהם השיגו את המטרה שלהם, ובעצם הם מנסים להתכחש לעצבות שגם נמצאת בליבם.

כי מי ששמחתו תלויה בשינוי צורת המציאות, הוא בסבל אמיתי. וכאשר האדם מספר לכולם, כמה הוא שמח על כך שהמציאות השתנתה כרצונו, הוא בעצם מספר לכולם שרע לו ושהוא לא מספיק אוהב את קיומו העצמי ואת המציאות, שהוא צריך שהמציאות תשתנה, כדי שיהיה לו טוב.

ומי ששומע על מה באמת כולם מדברים, הוא רואה שכולם מדברים תמיד, רק על כמה רע להם (ביחס לתחושת שלמות). כי או שהאדם מספר שרע לו, או שהוא מספר על זה שטוב לו בטוב שקרי כלשהו. דהיינו, שרע לו מבפנים, ושהוא צריך שצורה חיצונית כלשהי תעשה לו טוב.

ובני האדם חיים, בלי לדעת למה הם חיים, ומתים, בלי לדעת למה הם מתים, ובדרך, הם אף פעם לא שלמים באמת עם שום דבר. משום שתמיד האדם רוצה, משהו שונה ממה שיש לו, ותמיד האדם תלוי באיזו צורה חיצונית שתעשה לו טוב. כך שזאת אומללות גדולה באמת. כי זה במקום, שהאדם ירגיש שלמות, בלי להיות תלוי בשום דבר.

ועוד נוסיף ונעמיק: כל הטוב של העולם הזה, הוא בעצם גם רק רע. ולא רק שהוא רע, אלא שניתן לומר שהסיבה האמיתית לכך שיש טוב בעולם, היא רק כדי לעשות לאדם רע. כי אם יהיה רק רע, הרע יגמר מהר מאוד. ולכן יש גם טוב, כדי שהאדם ירצה אותו, ואז ממילא הוא ירגיש רע.

כי אין האדם מרגיש רע, אלא אם כן הוא רוצה להרגיש טוב. ולכן צריך שיהיה גם טוב, כדי שהאדם ירצה אותו, ואז הוא ירגיש רע. ובכל פעם שהרע מתגבר יותר מידי, והאדם כמעט מתייאש לגמרי מהטוב, אז הרע מביא לאדם איזה טוב יחסי, כדי שהאדם ימשיך לרצות את הטוב, וימשיך לסבול כמובן.

וכאשר האדם מתבונן על הדברים בעין אמיתית, ורואה את האמת, שכל השמחה של העולם, היא בעצם גם עצבות, שאף אחד לא באמת טוב לו בשלמות עם המציאות כפי מה שהיא, בלי שום רצון לשנות אותה, ובלי להיות תלוי בצורה שלה, על ידי ההתבוננות הזאת, האדם מחפש את הטוב האמיתי שאינו תלוי בדבר, וזוכה לחיים טובים באמת...